תולדות הלבוש - היסטוריה של הפליסה
מה זה בעצם פליסה (plissé)? מתי הוא הומצא ואיך התפתח? מדוע לובשים חצאית פליסה ולמה קוראים לה כך? ממתי הטכניקה קיימת והאם היא רלוונטית גם כיום?
נושא הפליסה וטכניקת ההכנה שלו מרתקים רבים ברחבי העולם. מי חשב על הרעיון? איך מכינים? כל זאת ועוד כאן בכתבה.
תהליך הכנת מניפת בד בטכניקת פליסה, דובלרוי (Duvelleroy), צרפת
מה זה פליסה?
פירוש המילה פליסה (Plissé) היא ״קפלים״ בצרפתית. המונח במקור התייחס לבד שנארג או שנאסף לקפלים. כיום, הבד הוא קל משקל עם משטח מקומט ומכווץ בצורת פסים. המונח פליסה יכול גם לתאר טכניקת גימור כימית (כך לדוגמה: בדי פליסה שמשמשים לתחתונים).
טכניקת הפליסה מתבססת על הרעיון של הנחת הבד בין שתי תבניות מקופלות מקרטון, והפעלת אדי קיטור חמים על הבד עד שמתקבעת בו דוגמת הקיפול מהקרטון.
לפני שנעמיק בטכניקה עצמה ובמה באמת קורה שם, כמה מילים על תהליכים שעוברים בדים ועל אשפרה.
מהי אשפרה? אשפרה (Finishing) היא תהליך שמטרתו שינוי של תכונות הבד. התהליך מתבצע על בדים ו/או על חוטים. אשפרה של בדים מושפעת בהכרח מהרכב הסיבים בכל בד ולכן מותאמת לכל סוג חומר גלם.
לצורך ביצוע אשפרה יש צורך לדעת ראשית ממה עשוי כל מוצר טקסטילי, מאחר ותהליך האשפרה הוא תהליך כימי אותו עובר הבד; וישנם חומרים כימיים שעלולים להזיק לסוגי בדים השונים (כך, לדוגמה: כותנה היא חומר גלם צלולוזי וצלולוזה נפגעת מחומצה גופרתית. צמר הוא חומר גלם פרוטאיני, ופרוטאין נפגע מתמיסת מלח וכו׳). בתהליכי האשפרה השונים חייבים להתחשב בהרכב הכימי של חומר הגלם כדי להתאים אליו את הכימיקלים השונים.
תהליך אשפרה של בדים: חלק ממכונה ליצור בדים, בית פישר - המוזאון העירוני לתולדות קרית אתא, מתוך אתר פיקיויקי
טכניקת הפליסה היא סוג של אשפרה שמטרתה שיפור תכונות ומראה הבד. התהליך עצמו נקרא קיבוע בחום- טרמופיקסציה (Thermal Stabilization), זהו תהליך המיועד לבדים סינתטיים בלבד (משום שהם בדים תרמופלסטיים שמשנים תכונות בחום). בתהליך מתבצע קיבוע באוויר חם של בדים במצב מיושר כדי לגרום להם לשמור על צורתם לאורך זמן. בדים שעברו אשפרה זו אינם מתכווצים ומתעוותים בכביסה.
פליסה ״שמש״, מתוך רהמן פליטרס (Rahman Pleaters), לונדון
בתהליך הפליסה מקפלים את הבד לפי דוגמאות אוריגמי שונות. כך מתבצע התהליך: מקפלים נייר קרטון לפי הדוגמה שרוצים, ומעתיקים את הקיפול לקרטון נוסף בדיוק באותו הגודל. לאחר מכן פותחים את הדוגמה שעל הקרטון (כך שלא תהיה מקופלת), פורסים את הבד בין שתי שכבות הקרטון, מהדקים את כל השכבות יחד ומתחילים לקפל את שלושתן (נייר קרטון, בד באמצע, ושוב נייר קרטון). כשהכל מוכן קושרים את התבנית יחד שלא תיפתח ומכניסים לתנור עם אדי קיטור למשך זמן שתלוי במורכבות של הדוגמה ובסוג הבד.
הדוגמה הבסיסית והפופולרית ביותר לאורך ההיסטוריה היא דוגמת האקורדיון (בשפת היומיום ״קיפול מניפה״). בתוך דוגמה זו יש דוגמאות מורכבות יותר ופחות, כמו דוגמת אקורדיון שמש, אקורדיון ישר וכו׳. יש גם דוגמאות פליסה מורכבות מאוד המתבצעות באופן ידני בבית המלאכה (אטלייה- Atelier). כאלה קיימים למשל בצרפת ובאנגליה. מדובר בדוגמאות מאוד מורכבות של קיפולים הנעשים בזהירות באופן ידני.
דוגמאות קיפול פליסה מורכבות הנעשות באופן ידני, מייזון דו פלי (Maison du Pli), צרפת
טכניקת הפליסה לאורך ההסטוריה
לאורך ההיסטוריה של האופנה, אנו עדים לכך שבגדים וטקסטילים שימשו לא רק לשמירה על חום הגוף, אלא גם כאמצעי תקשורת חזותי המביע מעמד או עמדה של הלובש/ת. כדי לבדל בין בדים שונים ולייחד אותם, הומצאו טכניקות שונות ומגוונות ליצירת טקסטורות, נפחים ודוגמאות שונות. אחת מהטכניקות המוקדמות ביותר היא טכניקת הפליסה.
קשה להאמין אבל טכניקת הפליסה היתה קיימת כבר במצרים העתיקה בשנת 3000 לערך לפני הספירה. המצרים עשו שימוש בתבניות שונות אשר יצרו את הקפלים על גבי הבד, ובאמצעות חפץ כבד עשוי מתכת קיבעו את הדוגמה.
בניגוד לעמים אחרים שעשו שימוש בחתיכת בד גדולה הכרוכה לגופם (הבסיס למסורת הדיגום החופשי draping), בגדי המצרים היו עשויים ממספר חלקי בד תפורים יחד לפריט לבוש אחד (הבסיס למסורת החייטות tailoring). הבגדים שלהם היו עשויים בחלקם או בכללם בטכניקת הפליסה. בציורי חרטומים ממצרים העתיקה ניתן לראות מלכים וגברים ממעמד גבוה לובשים חצאית פליסה קצרה עשויה פשתן, אשר לעיתים שולבה עם חולצה קצרה עשויה פשתן. אלות במיתולוגיה המצרית נראו לבושות לעיתים קרובות שמלת פליסה, דבר אשר העיד על מעמדן הגבוה.
כאלפיים שנים מאוחר יותר, בתקופת הברזל באירופה (שנת 1000 לפנה״ס בערך) ניתן היה לראות קפלי פליסה בבגדי העשירים ובני המלוכה. גם בציורים מתקופת יוון העתיקה (שנת 800 לפנה״ס) ניתן לראות היה לראות קפלונים בבד בבגד הכיתון היוני: שתי יריעות בד שנתפסו לאורך החלק העליון בכפתורים במרווחים. גם בבגד הכיתון היוני השתמשו בבד הפשתן הדק- לקחו את הבד כשהוא רטוב, קיפללו אותו ואז תפסו אותו. כפתורי השדה שתפסו את הבד בזרועות אספו את הבד במרווחים מאוד ברורים אחד לשני, וסביב הכפתורים נותרו חורים.
מבנה הכיתון היוני
לאחר מכן, בתקופת ימי הביניים נעשה שימוש בשתי טכניקות ליצירת נפח בבד שהיו מאוד פופולריות. הראשונה שבהן כללה הטמעת הקפלים מיד לאחר אריגת הפשתן או הצמר. השניה שבהן כללה שינוי בדפוס האריגה המסורתי: יצירת בד חזק ועמיד יותר לקפלים. הבד היה חזק כל כך עד כדי כך שהקפלים היו עמידים בכביסה. מתקופה זו החלו בתהליך כבישה ועישון של הבד בתנור או לחילופין באמצעות קיפול ידני וקיבוע באמצעות מגהץ ברזל.
פריטי לבוש בהם יש שילוב של פליסה היו נחלת המעמד הגבוה בלבד. במהלך ההיסטוריה ניתן לראות בני אצולה, מלכים ומלכות שבבגדיהם משולבת טכניקת הפליסה אשר סימלה נפח, מעמד ועושר. קפלי בדים נראים גם מאוחר יותר בתקופת הרנסנס בעיקר באיזור העליון של הבגד: בצווארון וגם בשרוולים. יחד עם קפלי הבד העשירים שולבו גם תכשיטים יוקרתיים מאבני חן וזהב, דבר שגרם לאיזור הצוואר להיות מהודר ומרשים מאוד.
לראשונה בהיסטוריה- פליסה כטרנד אופנתי
עד כה ראינו דוגמאות לשימוש בטכניקת הפליסה כסמל למעמד חברתי. אולם, במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 החל שימוש בפליסה כמשמש לא רק את המעמד החברתי הגבוה אלא גם כטרנד אופנתי: טכניקת הפליסה שולבה בשמלות ובחצאיות, בגדי יומיום וביגוד ערב. בהמשך נעשה שימוש גם בפליסה בתיקים ובכובעים. היה זה סגנון ה״ארט דקו״ (Art Déco) שתפס תאוצה באותם שנים ואשר השפיע על כניסת הפליסה לטרנד. הסגנון הופיע לראשונה בצרפת בתקופה שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה והוא שילב סגנונות מודרניים עם עבודת אמנות משובחת וחומרים מהודרים. הוא התאפיין בהקפדה על פרטי פרטים וייצג יוקרה, זוהר, שפע ואמונה בקידמה חברתית וטכנולוגית.
ואיך אפשר לדבר על פליסה מבלי להזכיר את שמלת הפליסה האייקונית של מרילין מונרו? שמלה זו עוצבה על ידי מעצב התלבושות האמריקאי וויליאם טרוילה (William Travilla). מונרו לבשה אותה באחת הסצנות המפורסמות ביותר בקולנוע, בסרט "The Seven Year Itch", שיצא בשנת 1955.
מרילין מונרו בשמלת הפליסה האייקונית שלה, בעיצובו של מעצב התלבושות האמריקאי וויליאם טרוילה, מתוך הסרט The Seven Year Itch, 1955
פליסה כיום
עברו מעל ל-5000 שנים מאז ראינו לראשונה שימוש בפליסה, ואנחנו ממשיכים ללבוש בהנאה גדולה פריטים עשויים בדים מקופלים בטכניקה זו גם בימינו. כיום הטכניקה השתכללה והפכה לתעשייתית באמצעות מכונות פליסה ללא חימום הבד. ניתן ליישם את הטכניקה על מטרים ארוכים תוך זמן קצר (אם כי האיכות של פריטים המיוצרים בטכניקה זו היא נמוכה יותר מאלו המיוצרים עם חימום לפי השיטה הקלאסית).
ניתן לראות גם בתי מלאכה בעלי מורשות מכובדות בכל מני מדינות בעולם, בהן צרפת וגם אנגליה אשר ממשיכים עד היום לייצר פליסה ידני איכותי. באמצעות חימום הבד בתא קיטור בלחץ גבוה- מתקבעים הקפלים לבדים והופכים אותם לעמידים.
קייט מידלטון לובשת חצאית פליסה אדומה של כריסטופר קיין (Christopher Kane), 2021
אם כך, טכניקת הפליסה שהיתה בעבר נחלתם של בני המעמד הגבוה בלבד הפכה כיום לנחלת הכלל והיא חלק מתרבות האופנה של ימינו. הנפח והזוהר שמביא איתו בד פליסה וניחוח האריסטוקרטיות והאצילות שהטכניקה מביאה עימה, נותרו עד ימינו. אז אם עדין אין לך חצאית פליסה, שמלת פליסה, צווארון פליסה או חולצת פליסה- זה הזמן :)
*תמונת הנושא של הפוסט לקוחה מתוך קולקציית קוטור אביב-קיץ 2014 של אזי ואוסטה (AZZI& OSTA), התמונה לקוחה מכאן
ביבליוגרפיה:
Houston, Mary G., Ancient Greek, Roman and Byzantine Costume and Decoration, London: A&C Black, 1977
פליסה, מגזין חדשנות וטכנולוגיה, מדיטק חולון
אתר BOF
חשבון flickr של Merja Attia
להשארת תגובה