תולדות האופנה – חולצה מכופתרת מחויטת, צווארונים נשלפים ומה שביניהם
החולצה המחויטת הקלאסית כפי שאנחנו מכירים אותה היום היא פריט אייקוני שיש לו ניחוח היסטורי מרתק.
גם נשים וגם גברים לבשו לאורך ההיסטוריה חולצות מכופתרות, בהן נעשה שימוש בכפתורים שרכסו את שני צידי החולצה זה לזה כדי להצמיד אותה לגוף הלובש/ת. אבל יש הבדל בין חולצות מכופתרות של נשים וגברים והוא נעוץ בסיבה היסטורית מעניינית: מיקום הכפתורים בחולצה הנשית הוא בצד שמאל ובחולצה הגברית לעומת זאת בצד ימין. ומדוע? זאת משום שהכפתורים, שהיו מצרך נדיר באירופה של המאה ה-13, היו נחלתן של הנשים העשירות אשר לא התלבשו בעצמן, אלא נעזרו במשרתים ללבישת בגדיהן. מאחר ורוב האנשים היו ימניים- היה זה קל יותר למשרת/ת שעמד/ה מולן לרכוס את חולצתן של הגבירות. לעומת הנשים, הגברים נהגו להתלבש בעצמם ולכן הכפתורים שלהם מוקמו בצד ימין באופן נוח יותר ללובש לרכוס את חולצתו בעצמו.
ובאשר לצבען של החולצות? החולצות הגבריות הגיעו במגוון דוגמאות וצבעים אך הצווארון והחפתים נותרו לבנים. צמד המילים ״צווארון לבן״ הפך למונח המייצג לא רק את צבע הצווארון ברמה הפיזית, אלא גם כינוי לסמל סטטוס ולמעמד. זהו כינוי בלתי פורמלי שניתן לאנשים המשתייכים למעמד הביניים, אשר עבדו בעבודות מקצועיות שדרשו על פי רוב השכלה אקדמית, בהן נמנים מקצועות הניהול, עבודות משרד ואדמיניסטרציה, שיווק ומכירות וכמובן מקצועות חופשיים כמו עריכת דין, אדריכלות ורפואה. אנשי ״הצווארון הלבן״ הובחנו לאורך ההיסטוריה מאנשי ״הצווארון הכחול״, שעבדו בעבודות יותר מלכלכות ובעבודות כפיים. מעמד ה״צווארון הכחול״ נחשב למעמד הפועלים, והמונח עצמו הפך לכינוי לחולצת עבודה של פועלים.
החולצה עצמה אותה לבשו נתפרה עם צווארון מוכנס. היו גם אנשים שלא לבשו צווארונים כלל (חלקם אף לא יכלו להרשות לעצמם לכבס צווארונים...). מבחינת הכפתורים בחולצה, תחילה נעשה שימוש בחולצת ״חצי פריפה״ (Half Placket) חולצה בה הכפתרה נעצרה באמצע, אך היה זה קשה להיכנס ולצאת מהחולצה הזו, מה שהוביל להתפתחותה של החולצה המכופתרת כפי שאנו מכירים אותה כיום. זוהי חולצה שנלבשת כמו מעיל ולכן נקראה ״חולצת מעיל״ (Coat Shirt), אותה היה יותר קל להוריד וללבוש. חולצות אלה היו ארוכות יותר מהרגיל כי השתמשו בהן גם כתחתונים והגברים נהגו לדחוף את חלקי החולצה בין הרגליים במפשעה, ורק מעל לבשו מכנסיים. ייתרון נוסף של אורך החולצה הוא שהיא לא יצאה החוצה מהמכנסיים. גם בתקופה מאוחרת יותר כשכבר היו תחתונים, אורך החולצה נותר ארוך ולא השתנה.
התפתחות צווארונים וחפתים נשלפים (Detachable Collars and Cuffs)
הצווארון הנשלף הומצא על ידי האנה מונטייג (Hannah Montague) בעיירה טרוי שבניו יורק בשנת 1827 לספירה. האנה רצתה לכבס את חולצתו של בעלה, ובמקום לכבס את כולה, רצתה לנסות ולכבס רק את הצווארון (שהוא החלק בחולצה שהכי רואים מאחר והוא תמיד חיצוני, וניתן להבחין בו גם מבעד לז׳אקט עליון). היא חתכה את הצווארון מהחולצה של בעלה כדי לכבסו ואז תפרה אותו שוב לחולצה.
איש עסקים מהעיירה שלה, הכומר אבנזר בראון (The Rev. Ebenezer Brown) המשיך ומיסחר את הרעיון שלה. ומאז, ייצור צווארונים נשלפים כמו גם החולצות המשויכות להם הפכו לתעשייה חשובה בעיירה טרוי.
הצווארון נשלף הוא למעשה צווארון הנפרד מהחולצה ומוצמד אליה באמצעות כפתורים. הצווארון עשוי לרוב מבד שונה מהחולצה וזאת כדי שניתן יהיה לעמלן אותו לצפיפות גבוהה (כך שירגיש ו״יעמוד״ ממש כמו קרטון).
לאחר מכן, למשך תקופת זמן קצרה, חלקים נוספים בחולצה הפכו נשלפים; בהם החפתים וגם החלק הקידמי של החולצה (חלקים אשר היו צריכים לעבור עמלון ולכן היה קל יותר לעמלנם כשהופרדו מהחולצה). החלק הקידמי נקרא ״סינר נשלף״ (וגם Dickie Front, Detachable Bib, Shirt Front). ה״סינר הנשלף״ היה זול יותר מאשר לרכוש חולצות בהדפסים שונים זו מזו, וגם היה קל יותר לכבסו. הוא נראה אסתטי יותר כי לא התקמט בקלות בעקבות העמלון. מאוחר יותר, החלו לשים דגש יותר על נוחות, ולכן הפסיקו לעמלן חלקים אלו אבל הצווארון הקשיח היה השריד האחרון מאותה תקופה המעומלן בכבדות שנותר בחולצה.
בין השנים 1890-1920 היתה זו תקופה של פריחת הצווארונים הנשלפים. בתקופה זו ניתן היה לראות סוגים של חולצות, אולם חולצה הלבנה והטהורה היתה סממן לעושר ושגשוג, בעוד שחולצה מפוספסת יכלה להחביא את העובדה שלא כובסה באופן תדיר וקבוע. מכאן ניתן להבין מדוע אדם/אישה הלובשים חולצה לבנה צחה ומגוהצת מבטאים עד היום סמל לסטטוס ומעמד חברתי גבוה.
בתקופה זו ניתן היה לראות גם מגוון סוגים של צווארונים: בהם כאלו קשיחים ומעומלנים, צווארוני ציבית (celluloid Collar), צווארון אשר היה ניתן לנגב בסמרטוט ולא לכבס כל פעם מחדש, צווארונים מנייר וגם צווארונים רכים.
חיבור הצווארון התבצע עם 3 מחברים מיוחדים בשם סיכה/ לחצנית (collar stud): אחד באמצע גב שהיה קצר יותר ומיועד לשתי שכבות בד בלבד ו-2 מקדימה שהיו ארוכים יותר ויועדו ל-4 שכבות בד.
היה גם אביזר בשם ״מושך הסיכה״ (stud puller): מכשיר שעזר להעביר את הסיכה בכל שכבות הבד. החולצה נלבשה כשהכפתור בגב כבר רכוס לצווארון, ואז ניתן לשים את העניבה ורק אז חוברו הכפתורים הקדמיים מעל העניבה. עבור החפתים עשו שימשו בכפתורי חפתים שהיו בנויים מ-2 חלקים ונקראו Bachelor Buttons, והיה גם אביזר נוסף בשם ״מחזיק החפת״ (Cuff Holder) שהחזיק את החפת וחיבר אותו לשרוול.
מי עוד השתמש בצווארונים נשלפים? אנו מכירים כיום שימוש בצווארון נשלף ששרד לאורך כל השנים והוא צווארון הכמרים (Clerical Collar או Roman Collar). כיום מכינים אותו לעיתים קרובות מפלסטיק גמיש כדי שיהיה קל לנקותו. זהו הצווארון הנשלף היחיד ששרד עד ימינו, אולם ניתן לראות שימוש בצווארון נשלף נוסף כיום ע״י עורכי דין באנגליה, אירלנד וקנדה. הרבה מהם לובשים צווארון מכונף בבית המשפט ומשתמשים ברצועות כדי לרכוס אותו בעורף (Collar Bands). מדובר בשני פסי בד מלבניים שנקשרים לצוואר וזהו לבוש פורמלי המיוחס לעורכי הדין וכלבוש אקדמי.
הפופולריות של הצווארון הנשלף ירדה בשנות ה-20 של המאה ה-20, עם עלייתה של חולצת האוקספורד הגברית.
לסיכום, חולצת הצווארון המכופתרת כפי שאנו מכירים אותה כיום היא פריט ייחודי בעל ניחוח היסטורי מרתק. מדהים לראות כיצד פריט לבוש שהפך לכה בסיסי ו״קלאסי״ במלתחתנו, מהווה גם סמל לסטטוס ומעמד שהיה קיים לפני מאות שנים אך נותר שריר וקיים עד ימינו.
בפעם הבאה שתלבש/י חולצה מכופתרת לבנה צחה ומגוהצת אל תשכח/י את ההיסטוריה שמאחורי הפריט הכל כך מיוחד הזה.
להשארת תגובה